03:00 לפנות בוקר והפלאפון מצלצל; מודיעים לי שהיא הובהלה אל בית החולים במצב בינוני.
בכפכפי סבא, טרנינג מלוכלך בצבע וקפוצ'ון של חברת פוקס נסעתי הכי מהר שאפשר.
באותו יום, הלב שלי עשה את ריצת המרתון הכי ארוכה בעולם, והוא מעשן, מעשן כבד לעזאזל.
הגעתי, הגעתי אל החדר הכי "קר" בעולם וראיתי אותה; חצי בן אדם. היא שכבה מחוברת למכשירים על גבי מיטה שכבר אחרים החליטו לעזוב, לעזוב לגן עדן, לעזוב הכי קרוב לבורא עולם.
הייתי מגיע יום-יום לבקר אותה;
הייתי מביא איתי אוכל חם, תמונות "סלפי" מצחיקים שלי ושל הילדים ובגדים נקיים, אבל זה היה החלק הכי קל במשימה לעומת השמחה שהייתי "זורק" על עצמי - שמחה שקרנית, שמחה זועקת שקשה לי.
דאגתי למטלות הבית, הפסדתי ימי עבודה, נשארתי להחליף טיטול לילד הקטן וככל שהזמן עבר, למדתי להעריך את היצירה שלו, את זו שזכיתי בה, ובקשתי שאזכה בה שוב גם בפעם השניה.
היא נהגה לדבר על חיים, על כמה שזה לא מובן מאליו לחלוק לילות, רגשות, טיולים בחדר המיטות, קידוש, חגים וכל זה עם אדם אחד, אחד מתוך מיליארדים. זכיתי כל-כך.
ערב יום שישי, אני זוכר שהגעתי אל בית החולים ומצאתי אותה ישנה. אלוהים, בחיים שלי לא חשבתי שיש ציורים כל-כך יפים, אבל איך לא? הרי הצייר הכי גדול הוא הבורא.
הבטתי בה מספר דקות שהרגישו לי נצח ופשוט התפרקתי, בכיתי את החיים שלי מבלי להרעיש יותר מדי, כי לעזאזל, אם היא רק הייתה מבינה כמה היא חסרה לי, כמה שהשקט שורט לי את האוזניים והשמיכה כבר לא עושה את שלה.
אני זוכר לילות שהתמונות היו מקופלות על השידה, שקיללתי את כל החיים שלי, אבל למדתי, למדתי מה זה להיות שותף ולקבל שותף.
שלא תבינו - היא עכשיו במצב יותר טוב, היא עדיין נלחמת ואני שם כמו חץ ברגע שהיא צריכה.
תלמדו להעריך, תאהבו את האדם שהחליט "לבזבז" את חייו לצידכם, תפרגנו לו, תהיו שם לצדו.
אני יודע שלאלוהים נמאס מ-"דיירים" חדשים, ואני מודה לו שהוא החליט לסרב לה בכניסה לגן עדן, רגעים לפני שחזרה לנשום בכוחות עצמה.
Adam Kahlon
בכפכפי סבא, טרנינג מלוכלך בצבע וקפוצ'ון של חברת פוקס נסעתי הכי מהר שאפשר.
באותו יום, הלב שלי עשה את ריצת המרתון הכי ארוכה בעולם, והוא מעשן, מעשן כבד לעזאזל.
הגעתי, הגעתי אל החדר הכי "קר" בעולם וראיתי אותה; חצי בן אדם. היא שכבה מחוברת למכשירים על גבי מיטה שכבר אחרים החליטו לעזוב, לעזוב לגן עדן, לעזוב הכי קרוב לבורא עולם.
הייתי מגיע יום-יום לבקר אותה;
הייתי מביא איתי אוכל חם, תמונות "סלפי" מצחיקים שלי ושל הילדים ובגדים נקיים, אבל זה היה החלק הכי קל במשימה לעומת השמחה שהייתי "זורק" על עצמי - שמחה שקרנית, שמחה זועקת שקשה לי.
דאגתי למטלות הבית, הפסדתי ימי עבודה, נשארתי להחליף טיטול לילד הקטן וככל שהזמן עבר, למדתי להעריך את היצירה שלו, את זו שזכיתי בה, ובקשתי שאזכה בה שוב גם בפעם השניה.
היא נהגה לדבר על חיים, על כמה שזה לא מובן מאליו לחלוק לילות, רגשות, טיולים בחדר המיטות, קידוש, חגים וכל זה עם אדם אחד, אחד מתוך מיליארדים. זכיתי כל-כך.
הבטתי בה מספר דקות שהרגישו לי נצח ופשוט התפרקתי, בכיתי את החיים שלי מבלי להרעיש יותר מדי, כי לעזאזל, אם היא רק הייתה מבינה כמה היא חסרה לי, כמה שהשקט שורט לי את האוזניים והשמיכה כבר לא עושה את שלה.
אני זוכר לילות שהתמונות היו מקופלות על השידה, שקיללתי את כל החיים שלי, אבל למדתי, למדתי מה זה להיות שותף ולקבל שותף.
שלא תבינו - היא עכשיו במצב יותר טוב, היא עדיין נלחמת ואני שם כמו חץ ברגע שהיא צריכה.
תלמדו להעריך, תאהבו את האדם שהחליט "לבזבז" את חייו לצידכם, תפרגנו לו, תהיו שם לצדו.
אני יודע שלאלוהים נמאס מ-"דיירים" חדשים, ואני מודה לו שהוא החליט לסרב לה בכניסה לגן עדן, רגעים לפני שחזרה לנשום בכוחות עצמה.
Adam Kahlon
--------------------------------------------------
פורסם ע"י lioritach@
רוצים גם להופיע כאן? שלחו אליי הודעה.
לחצו כאן
לעוד טקסטים תרדו למטה.
03:00 לפנות בוקר והפלאפון מצלצל
Reviewed by lior
on
אפריל 02, 2018
Rating:
Reviewed by lior
on
אפריל 02, 2018
Rating:
אין תגובות: